ערב ראש השנה, הוא זמן בו כולם ממהרים לשלוח ברכות ליקירים, למכרים, מוכרים פחות או יותר.

חלק מהברכות מודפסות על כרטיס, חלק בכתב יד, חלק דיגיטליות, במייל, בוואצאפ וחלק בתפוצת נאטו.

בכל שנה אני נתקלת במאמר/פוסט/סטטוס של אלה שמתלוננים על ים הברכות ה”דביק” וה”לא אמיתי” הזה ובאלה שמכריזים שהם לא יקחו בזה חלק וגם לא יענו רק למי שזה מרגיש אמיתי וכו.

האמת היא שגם בראש שלי זה עבר, אני מקבלת ברכות מכאלה שאת שמם שכחתי, או אפילו לא מופיעים לי באנשי קשר ולא תמיד עניתי, מודה.

ואתמול, בשבת, הקראתי לילדי סיפורים מתוך הספר (המשובח!) ”שנה טובה” של מלכות וקסברגר, (הם קוראים לזה אגדה לחגי תשרי) ונתקלתי בסיפור המיוחד הזה שהכניס בי תובנות בעניין נהר הברכות הזה.

כן, תברכו, אל תפסיקו לשלוח ברכות זה וזו לזה ולזו, עשו את זה ארוך, עשו את זה קצר, עשו את זה דביק, עשו את זה קר, עשו את זה מוגזם, עשו את זה ב2 מילים, אבל פשוט תברכו.

ותברכו חזרה, את כולם, (גם אלה שאין לכם מושג מה הם עושים באנשי הקשר שלכם).

כי הברכות האלה, הסתם ”שנה טובה ורק בריאות” האלה ו”מאחלת לך התחדשות ואורות השנה” ו”אהובה שלי, אני רוצה בשבילך רק טוב השנה!!!(מי את?)”, האלה, כוחן גדול וכל אחת מהן מוסיפה משקל על מאזני הזכויות שלנו, אז למה לא? ושהיה דביק, דביק הרבה יותר כבד!

שנה טובה חברות וחברים, אני רוצה בשבילכן ובשבילכם רק טוב השנה והרבה מעבר!

שנה נפלאה, בה תהיו מוקפים בטוב ואף אחד לא יפריע לכם להתקדם ולקדם אחרים, לאהוב ולהיות אהובים, לרצות ולהיות רצויים, להשפיע ולהיות עמוסים בשפע, להתמלא ולהכיל, לברך ולהתברך, להרגע ולהרגיע, לשמוח ולשמח והכל מתוך בריאות ואושר אמיתי.

שנה טובה, רבקה שורץ.